מסלול חיי סבא דב גליק

View Larger Map

סיפור חיי סבא דב גליק - פרק א

סבא
שם: גליק קלמן.
נולד בשנת:
17.2.1929
עיר הולדתו: קושיצה צ'כוסלוסקיה.
אביו: דוד יהודה גליק נולד ב1895 בכפר מלצוף
מזרח סלובקיה והיה תעשיין בתחום העצים ובעל מנסרה גדולה בקושיצה שהעסיקה הרבה עובדים ושניים מהם בזמן השואה הצילו את המשפחה.
אמו: ברטה לורבר נולדה ב1896 בגפר לנרטוף מזרח סלובקיה.
הוריו הכירו כבר מגיל 3. המשיכו יחד גם בגן ובבית הספר ובגיל שש אמו הבטיחה לאביו שתינשא לו בעתיד וכך היה. הם חיו באושר 63 שנה.
לסבי היו 4 אחים ואחיות הבכור אברהם ניפטר בשואה בעינויים קשים.
משה חי בארץ ונפטר בקיץ האחרון גם הוא היה בשואה ולחם בקרב הפרטיזנים בסלובקיה.
שרה חיה בארץ עד היום.
חנה נפטרה בקושיצה ב1928 והיא נפטרה ממחלת לב.
סבא היה הכי צעיר במשפחה. כמו כל ילד בגיל 6 סבא הלך לבית הספר עד גיל 10.
סבא היה מחויב ללמוד לימודי תורה בחדר כי היה בן למשפחה דתית הלימודים היו בשעות אחר הצהרים אחרי בית הספר.
בגיל 11 התחיל ללמוד בחטיבת הביניים, ועומס הלימודים בחדר היה בלתי נסבל עבורו סבא החליט במקום ללכת ללימודים הלך לקולנוע עם חבריו וכשאביו גילה
זאת הוא נתן לו מורה פרטי במקום ללמוד בחדר. בגמר הלימודים בחטיבה נכנסו הגרמנים לקושיצה בתקופה הזאת קושיצה הייתה תחת שלטון הונגרי והיהודים חיו בשלווה עד 1944
וב19 למרץ באותה שנה נכבשה כל הונגריה על ידי הגרמנים. ומכאן החלו הצרות של היהודים. עבור היהודים חוקקו חוקים חדשים כגון: טלאי צהוב על הבגד, החרמת רכוש כולל עסקים, כסף, זהב, תכשיטים, פרוות, ניירות ערך אנשים עשירים תוך לילה הפכו לעניים. לאחר שגזלו את רכושם התחילו לאסוף את היהודים לגירוש לאושוויץ תוך חודשים לא נשארו יהודים בעיר כולם הועברו לגטו לפני גירוש לאושוויץ.
סבא והוריו עמדו לפני שער הבית וחיכו שיאספו אותם לגטו. לפתע הגיעו שני עובדים נוצרים שעבדו במפעל של אביו וביקשו מהם לבוא איתם אבא של סבא סירב ואמר שהוא ילך לאן שכל היהודים הולכים אך אמו הבינה שהם רוצים בטובתם התעקשה ותפסה בזרוע של אחד הפועלים. סבא הוריד את הכובע שלו כדי להראות נוצרי (סבא היה בלונדיני עם מראה ארי) והחל להתקדם קדימה ולאביו לא הייתה בררה אלה גם להוריד את הכובע ולהצטרף. איתם הלכו גם שותף לעסק שהוא בן משפחה (אח של אמא של סבא) וגם משפחתו. ההורים של סבא הועברו לבית של פועל בשם ביאק וסבא שלי והמשפחה השנייה הועברו לבית של הפועל השני בשם אורוץ. אחרי מספר שבועות ההורים של סבא הועברו לביתו של אורוץ וקח שהו שתי משפחות סבא והוריו, הדוד שלו ודודתו ושלושת ילדיהם ובסך הכל שמונה נפשות בחדר קטן בלי שירותים. במשך תשעה חודשים. בתקופה הזו הם חיו בפחד מוות של חיפושים והלשנות. הגרמנים ערכו חיפושים מבית לבית למצוא יהודים שמסתתרים. כתוצאה מפחד זה הם החליטו להקטין את גודל החדר על ידי יצירת קיר עץ שמאחוריו היה רווח צר מאוד (בין הקיר המקורי לקיר העץ) ובו הסתתרו 8 נפשות. בת דודה הקטנה של סבא הייתה אסמטית ובזמן שיעול ההורים נאלצו להחניק את השיעול עם כרית כדי שלא יהיה רעש כאשר הגרמנים נכנסים. הם ישנו על הרצפה ספה אחת הייתה בחדר והם נשארו עם אותם בגדים מאותו
שעזבו את ביתם והם התכסו במעילים במקום שמיכות. האוכל היה בעיקר יבש ורוב הזמן הם
היו רעבים אוכל מבושל היה לעיתים רחוקות, הם יכלו להפעיל את התנור רק כאשר בני המשפחה היו בבית כדי שזה לא יראה חשוד. רוב היום עבר בשקט ובלחישות האמהות שיחקו בקלפים כדי להעביר את הזמן והשאר קראו מה שמצאו. לפעמים בעל הבית היה קונה עיתון
עבור המשפחות במקום מרוחק כדי לא לעורר חשד (ובשכונה הזאת לא נהוג היה להוציא כסף על עיתון). גם הילדים היו משחקים קלפים בשקט. הבאות העבירו את רב היום בתפילות את הטלית והתפילין לקחו איתם למקום המסתור.כדי להתרחץ עם השתמשו בקערת מים קטנה ולצורך שירותים השתמשו בדלי. כך עברו תשעה חודשים קשים. יום בהיר אחד נשמעו יריות הם הציצו דרך החלון וראו חיילים רוסים רצים בשדה הם הבינו שהעיר עומדת להיכבש על ידי הצבא הרוסי הם נשארו מרותקים
עוד יום נוסף בכדי להיות בטוחים שהעיר עברה לשליטה של הרוסים לאחר שהעיר נכבשה הם
החליטו לחזור לביתם בקושיצה.

סיפור חיי סבא דב גליק - פרק ב

ב17 בינואר 1945 סבא והוריו
יצאו מהמחבוא וחזרו לביתם בקושיצה. סבא מספר שהיה להם מאוד קשה ללכת בגלל שהשרירים היו חלשים בגלל חוסר תנועה במשך תשעת חודשים ארוכים שהסתתרו בפני הנאצים. כשהם ניסו ללכת הביתה הם נפלו אחרי כל צעד שעשו. הם לא הבינו למה הם נופלים.
זה ציור שאהרון בן דודו של סבא צייר כשהיו בחדר המסתור בתקופת השואה. בציור רואים בצד ימין את המעיל של סבא רבא שלי תלוי והוא מלוכלך ומלא פשפשים, לפניו עומד סבא רבא ומתפלל על הכסא יושב הדוד של סבא, משה, ומתפלל גם הוא, לצידו עומדת דודתו של סבא, דודה אסתר, ומסרקת את שיערה בתה הקטנה יהודית, סבתא רבא שלי ברטה, עומדת ומתעסקת בכדי החלב, בשק שתלוי על הקיר הביאו סבא ומשפחתו מעט ציוד אישי מביתם למרות שהכינו כעשר מזוודות עם בגדים ואוכל אותם השאירו בכניסה לבית. מתחת למעיל רואים דלי אשר שימש את שתי המשפחות לשירותים, את הדלי היה בעל הבית מרוקן פעם ביומיים).

העיר הייתה בעוצר לא נראתה נפש חיה בחוץ. בדרכם הביתה נתקלו בסיור של הצבא הרוסי ושמעו צעקה "עצור
מי אתם?" אביו הסביר להם שהם יהודים פליטים שיצאו מהמחבוא שבו שהו תשעה חודשים והם בדרכם הביתה. אחד החיילים שמע את המילה יהודים יצא מן השורה וחזר בשאלה ביידיש "אתם יהודים?!" אביו אישר שהם יהודים ואז החייל חיבק אותו ונישק אותו וכולם התחבקו ביחד. כל הסיור התלווה אליהם ולקח אותם הביתה. כשנכנסו הביתה ראו המון אנשים שהיו בכל חדרי הבית. אביו אסף את כל הפליטים ששהו בבית ואמר להם שהם יכולים להישאר אבל שיפנו להם חדר אחד. במשך הזמן כל הפליטים עזבו את הבית וסבא והוריו נשארו לבדם בבית ללא רהיטים, מיטות, כיסאות, כלי ערך ותמונות. שכנים נוצרים התחילו לסייע להם בהשגת מזון ורהיטים מסוימים.
לא רחוק מהבית הייתה תחנת קמח. אחת השכנות שהיו מיודדים בעבר סיפרה בסוד לאביו שבתחנת הקמח נשארו שקי קמח מלאים שהיו שייכים לצבא ההונגרי. אביו בלי היסוס נכנס לתחנת הקמח הוציא עשרה שקי קמח הביא אותם הביתה, כמה שקים העביר למשפחות יהודיות שנשארו בעיר היתר שימש להם ואמו התחילה לבשל אוכל לפליטים שחזרו ממחנות ההשמדה. כמה שבועות ארוכים התאכסנו בביתם פליטים יהודים שחזרו ממחנות
ההשמדה והיערות.

כעבור מספר חודשים הנוער היהודי התקבץ יחד ובעזרת שליח מהארץ ייסדו את תנועת השומר הצעיר בעיר קושיצה. הם התחילו ללמוד על ארץ ישראל, על הקיבוצים ועל חיי הישוב היהודי. ותוך כדי כך הכינו את הנוער לקראת העלייה לארץ .
בתקופה הזו הוריו התחילו להסתדר טוב מבחינה כלכלית ועשו עסקים טובים ולא חשבו לעלות לישראל. יום בהיר אחד סבא בא הביתה ואמר להוריו שהוא נוסע לארץ ישראל. הוריו לא האמינו לו ואמרו "טוב טוב תיסע" וצחקו. ולא לקחו אותו ברצינות. כשהתברר להם שהוא מאוד רציני ושיש לו כבר ניירות לעלייה הבינו
את רצינות המצב ומהר הלכו לקנות לו בגדים ולצייד אותו לקראת הנסיעה.
מתוך כל הקבוצה של השומר הצעיר נבחרו עוד חמישה נערים ונערות לעלות והם היו החלוצים הראשונים לעלייה. ב27 באפריל עלו על רכבת שהובילה אותם לפראג, פריז ומארסיי עיר נמל. שם במארסיי סבא עלה על אונייה מפוארת ששמו .Cairo השייט נמשך שישה ימים והם נהנו ממזון משובח, שוקולד שלא ראה מתקופת המלחמה כארבע שנים. בוקר אחד על סיפון האונייה נראו מרחוק הרים ואמרו להם שזו היא חיפה. ב27 למאי 1946 עגנה האונייה בנמל
חיפה וההתרגשות הייתה רבה. פתאום סבא שמע את השפה העברית, שוטרים מדברים עברית.


בימים הראשונים שהה סבא עם החברים במוסד בהדר הכרמל עד אשר הגיעו נציגי הקיבוצים וחילקו את הנוער למספר קיבוצים, סבא נשלח לרמת השופט עם חבריו הקרובים ומכאן החלו חיים חדשים.

בקיבוץ רמת השופט קיבל את הקבוצה מדריך בשם יעקב שהדריך אותם במשך שנתיים. סדר היום היה כלל שש שעות עבודה: חקלאות, סיקול אבנים וייעור ואחר צהרים לימודים: עברית, ידיעת הארץ, מתמטיקה, ספרות ותנ"ך. תוך תקופה זו סבא גויס לארגון
ההגנה עבר אימוני נשק ואימוני שדה ופתאום התבגר. והתנהגו כמו ילדי הארץ שכונו צברים. ב1947 כ"ט בנובמבר הוכרזה הקמת מדינת ישראל באומות המאוחדות בארה"ב. ההתרגשות הייתה בשיאה כולם יצאו ורקדו. למחרת התחילו הבעיות: לקבוצתו של סבא ברמת השופט הגיעה הצעה מהנהגת השומר הצעיר להשלים את קיבוץ יחיעם בגליל המערבי או להישאר ברמת השופט כמועמדים להיות חברי קיבוץ.
ההתלבטות הייתה מאוד קשה כי הם היו מאוד קשורים לחברי הקיבוץ בגלל היחס האוהב שהם הפגינו כלפיהם. הנושא הובא להצבעה והוחלט להיות חלוצים ביחיעם.

בחודש פברואר 1948
עזב סבא את רמת השופט עם הקבוצה במטרה להגיע לקיבוץ יחיעם. נקודת ההתארגנות לעלייה ליחיעם הייתה בקריית חיים ושם היה בסיס שבו שהו התינוקות והאמהות של קיבוץ יחיעם שנאלצו לעזוב את הקיבוץ בגלל המצב הביטחוני. בתקופה הזו סבא עסק כפועל בניין בקריית חיים עד הגעת ההודעה שעולים לקיבוץ וכך התארגנה שיירת יחיעם המפורסמת ב-28 למרץ 1948. הגיעו משאיות משוריינות עמוסות מזון ובתוכם מוסתר תחמושת ונשק. משאית אחת
הובילה גשר מפורק שהיו צריכים להניח אותו על נחל הגעתון היות והערבים פוצצו את הגשר. בנוסף הגיעו משורייני ליווי ואוטובוס משוריין עם חיילי ההגנה. בראש השיירה הוצב משוריין שקראו לו פורץ מחסומים תפקידו היה לנגח מחסומים שהערבים הניחו בדרכים. סבא והשיירה יצאו מקריית חיים ביום שבת 28 במרץ 1948 עד נהריה. בנהריה השיירה עשתה עצירה כדי להתארגן. השיירה הייתה מורכבת ממשוריינים ומשאיות, במשאיות היה הספקה: בעיקר מזון לקיבוץ יחיעם ותחמושת מוסוות. בדרך למרות שהסביבה נראתה שקטה מאוד ליד כפר ערבי כאברי המשוריין הראשון נתקע במחסום ולפתע נפתחה אש תופת מכל הגבעות על השיירה. המשוריין שסבא היה התהפך לתעלה ברגע שסבא קפץ מהמשוריין החוצה הוא נורה בגב ובכל זאת המשיך לרוץ בחורשה של עצי זית כאשר צולפים בו מסביב עד שהחליט לקפוץ לתעלת שופכין מזוהמת ושם פגש את שאר הניצולים. אחד מתוכם לקח מנהיגות והחליט שכולם יחפשו את הכביש. הם התקדמו בחשכה עברו כפרים ערבים עד שהגיעו לכביש ומשם חזרו לנהריה כי נתקעו באמצע הדרך ולא יכלו להגיע ליחיעם. סבא אושפז ונותח בבית החולים. סבא חזר לקריית חיים ואז חזר ליחיעם כאשר הדרך נפתחה. קיבוץ יחיעם היה נתון תחת הפגזה כבדה מכיוון מעלות למשך חודש עד שהצבא כבש את כל הגליל המערבי. כנופיות ערביות היו צולפות על הקיבוץ ממקום גבוהה שנקרא גבעת העץ. סבא השתתף בכיבוש הראשון של גבעת העץ שלא הצליח. ביחיעם סבא קיבל את תפקיד הנשק מנהל הנשקייה. סבא היה ביחיעם עד 1949 ואז הגיע בן דודו אהרון ואמר לו שהוריו של סבא הגיעו לארץ. כשהוריו הגיעו לישראל ינואר 1949 השתקנו ברעננה בגלל צבי לובר האח של סבתא שגר כבר ברעננה מאז 1934 ואז להם להיקלט. הקיבוץ אישר לסבא עזרה להורים ובתמורה סבא היה צריך להיות מדריך בקן השומר הצעיר ברמתיים. סבא עזב את קיבוץ יחיעם סופית בשנת 1951 ולאחר מכן גויס לצה"ל למשך שנה.

סיפור חיי סבא דב גליק - פרק ג

בתקופת השירות הצבאי סבא שירת בפיקוד הדרום בועדת שביתת הנשק המצרית בעוג'ה אל חפיר (ניצנה היום) וגם בועדת שביתת הנשק בחזית הסורית והלבנונית. לאחר שסבא השתחרר מצה"ל חזר לרעננה לעזור להוריו להתפרנס. סבא עבד עבודה פיזית קשה מאוד, סבלות, בניין. אביו הצליח להקים לול עופות וסבא שלי הצטרף לעבודה בלול והרחיב את המשק בתקופה זאת אביו של סבא רכש ברעננה חנות והפך לשוחר עצמאי ומסר את הלול לאחריותו של סבי.
סבא הגדיל את הלול והפך להיות אחד הלולנים הגדולים ברעננה.
בתקופה זאת נבחר בתור חבר הנהלה באגודה חקלאית שהייתה קיימת ברעננה ונקראה אגר"ה. סבי יזם ודחף להקמת ממגורה גדולה המכילה מזון לעופות אשר עומדת עד היום ברעננה.
סבי הכיר את סבתי רינה וב1954 התחתנו.
סבתי רינה היא ילידת רעננה בת לראשוני רעננה ואביה היה מנהל הספרייה ברעננה, סבתי הייתה עוזרת בספרייה ובאחד מביקוריו של סבא בספרייה הכירו, התאהבו והתחתנו. סבי החרוץ שתל פרדס במו ידיו כדי להגדיל את ההכנסה המשפחתית. את הפרדס סבא מכר כדי לרכוש דירה שבה הוא גר עד היום עם סבתי.
ב1956 נולדה דודתי דיצה הבת הבכורה של סבא וזה דרבן את סבא להרחיב את הכנסותיו. סבא נכנס כשותף בארגון נהגי רעננה רכש משאית ונהג. ב1959 נולדה אמי ידידה וסבא הפך כבר לאבא רציני. ב1963 הציע דודו צבי לורבר שהיה בעל בית קירור מסחרי בת"א לנהל את המקום במקומו. ב1968 סבא ודודו הקימו מפעל לשימורי בשר עבור צהל.
ההצעה קסמה לסבא והתקבלה החלטה חיובית. סבא עבד סביב השעון בבית הקירור ובלולים. ב1972 נולדה דודתי שירה. ב1978 הקים סבא החליט למכור את הלול ובזה הסתיימה הקריירה החקלאית.סבא המשיך לנהל את בית קירור עד שיצא לגמלאות. כל הבנות התחתנו והקימו משפחות. סבא וסבתא התעשרו באחד עשר נכדים.