סיפור חיי סבא דב גליק - פרק ב

ב17 בינואר 1945 סבא והוריו
יצאו מהמחבוא וחזרו לביתם בקושיצה. סבא מספר שהיה להם מאוד קשה ללכת בגלל שהשרירים היו חלשים בגלל חוסר תנועה במשך תשעת חודשים ארוכים שהסתתרו בפני הנאצים. כשהם ניסו ללכת הביתה הם נפלו אחרי כל צעד שעשו. הם לא הבינו למה הם נופלים.
זה ציור שאהרון בן דודו של סבא צייר כשהיו בחדר המסתור בתקופת השואה. בציור רואים בצד ימין את המעיל של סבא רבא שלי תלוי והוא מלוכלך ומלא פשפשים, לפניו עומד סבא רבא ומתפלל על הכסא יושב הדוד של סבא, משה, ומתפלל גם הוא, לצידו עומדת דודתו של סבא, דודה אסתר, ומסרקת את שיערה בתה הקטנה יהודית, סבתא רבא שלי ברטה, עומדת ומתעסקת בכדי החלב, בשק שתלוי על הקיר הביאו סבא ומשפחתו מעט ציוד אישי מביתם למרות שהכינו כעשר מזוודות עם בגדים ואוכל אותם השאירו בכניסה לבית. מתחת למעיל רואים דלי אשר שימש את שתי המשפחות לשירותים, את הדלי היה בעל הבית מרוקן פעם ביומיים).

העיר הייתה בעוצר לא נראתה נפש חיה בחוץ. בדרכם הביתה נתקלו בסיור של הצבא הרוסי ושמעו צעקה "עצור
מי אתם?" אביו הסביר להם שהם יהודים פליטים שיצאו מהמחבוא שבו שהו תשעה חודשים והם בדרכם הביתה. אחד החיילים שמע את המילה יהודים יצא מן השורה וחזר בשאלה ביידיש "אתם יהודים?!" אביו אישר שהם יהודים ואז החייל חיבק אותו ונישק אותו וכולם התחבקו ביחד. כל הסיור התלווה אליהם ולקח אותם הביתה. כשנכנסו הביתה ראו המון אנשים שהיו בכל חדרי הבית. אביו אסף את כל הפליטים ששהו בבית ואמר להם שהם יכולים להישאר אבל שיפנו להם חדר אחד. במשך הזמן כל הפליטים עזבו את הבית וסבא והוריו נשארו לבדם בבית ללא רהיטים, מיטות, כיסאות, כלי ערך ותמונות. שכנים נוצרים התחילו לסייע להם בהשגת מזון ורהיטים מסוימים.
לא רחוק מהבית הייתה תחנת קמח. אחת השכנות שהיו מיודדים בעבר סיפרה בסוד לאביו שבתחנת הקמח נשארו שקי קמח מלאים שהיו שייכים לצבא ההונגרי. אביו בלי היסוס נכנס לתחנת הקמח הוציא עשרה שקי קמח הביא אותם הביתה, כמה שקים העביר למשפחות יהודיות שנשארו בעיר היתר שימש להם ואמו התחילה לבשל אוכל לפליטים שחזרו ממחנות ההשמדה. כמה שבועות ארוכים התאכסנו בביתם פליטים יהודים שחזרו ממחנות
ההשמדה והיערות.

כעבור מספר חודשים הנוער היהודי התקבץ יחד ובעזרת שליח מהארץ ייסדו את תנועת השומר הצעיר בעיר קושיצה. הם התחילו ללמוד על ארץ ישראל, על הקיבוצים ועל חיי הישוב היהודי. ותוך כדי כך הכינו את הנוער לקראת העלייה לארץ .
בתקופה הזו הוריו התחילו להסתדר טוב מבחינה כלכלית ועשו עסקים טובים ולא חשבו לעלות לישראל. יום בהיר אחד סבא בא הביתה ואמר להוריו שהוא נוסע לארץ ישראל. הוריו לא האמינו לו ואמרו "טוב טוב תיסע" וצחקו. ולא לקחו אותו ברצינות. כשהתברר להם שהוא מאוד רציני ושיש לו כבר ניירות לעלייה הבינו
את רצינות המצב ומהר הלכו לקנות לו בגדים ולצייד אותו לקראת הנסיעה.
מתוך כל הקבוצה של השומר הצעיר נבחרו עוד חמישה נערים ונערות לעלות והם היו החלוצים הראשונים לעלייה. ב27 באפריל עלו על רכבת שהובילה אותם לפראג, פריז ומארסיי עיר נמל. שם במארסיי סבא עלה על אונייה מפוארת ששמו .Cairo השייט נמשך שישה ימים והם נהנו ממזון משובח, שוקולד שלא ראה מתקופת המלחמה כארבע שנים. בוקר אחד על סיפון האונייה נראו מרחוק הרים ואמרו להם שזו היא חיפה. ב27 למאי 1946 עגנה האונייה בנמל
חיפה וההתרגשות הייתה רבה. פתאום סבא שמע את השפה העברית, שוטרים מדברים עברית.


בימים הראשונים שהה סבא עם החברים במוסד בהדר הכרמל עד אשר הגיעו נציגי הקיבוצים וחילקו את הנוער למספר קיבוצים, סבא נשלח לרמת השופט עם חבריו הקרובים ומכאן החלו חיים חדשים.

בקיבוץ רמת השופט קיבל את הקבוצה מדריך בשם יעקב שהדריך אותם במשך שנתיים. סדר היום היה כלל שש שעות עבודה: חקלאות, סיקול אבנים וייעור ואחר צהרים לימודים: עברית, ידיעת הארץ, מתמטיקה, ספרות ותנ"ך. תוך תקופה זו סבא גויס לארגון
ההגנה עבר אימוני נשק ואימוני שדה ופתאום התבגר. והתנהגו כמו ילדי הארץ שכונו צברים. ב1947 כ"ט בנובמבר הוכרזה הקמת מדינת ישראל באומות המאוחדות בארה"ב. ההתרגשות הייתה בשיאה כולם יצאו ורקדו. למחרת התחילו הבעיות: לקבוצתו של סבא ברמת השופט הגיעה הצעה מהנהגת השומר הצעיר להשלים את קיבוץ יחיעם בגליל המערבי או להישאר ברמת השופט כמועמדים להיות חברי קיבוץ.
ההתלבטות הייתה מאוד קשה כי הם היו מאוד קשורים לחברי הקיבוץ בגלל היחס האוהב שהם הפגינו כלפיהם. הנושא הובא להצבעה והוחלט להיות חלוצים ביחיעם.

בחודש פברואר 1948
עזב סבא את רמת השופט עם הקבוצה במטרה להגיע לקיבוץ יחיעם. נקודת ההתארגנות לעלייה ליחיעם הייתה בקריית חיים ושם היה בסיס שבו שהו התינוקות והאמהות של קיבוץ יחיעם שנאלצו לעזוב את הקיבוץ בגלל המצב הביטחוני. בתקופה הזו סבא עסק כפועל בניין בקריית חיים עד הגעת ההודעה שעולים לקיבוץ וכך התארגנה שיירת יחיעם המפורסמת ב-28 למרץ 1948. הגיעו משאיות משוריינות עמוסות מזון ובתוכם מוסתר תחמושת ונשק. משאית אחת
הובילה גשר מפורק שהיו צריכים להניח אותו על נחל הגעתון היות והערבים פוצצו את הגשר. בנוסף הגיעו משורייני ליווי ואוטובוס משוריין עם חיילי ההגנה. בראש השיירה הוצב משוריין שקראו לו פורץ מחסומים תפקידו היה לנגח מחסומים שהערבים הניחו בדרכים. סבא והשיירה יצאו מקריית חיים ביום שבת 28 במרץ 1948 עד נהריה. בנהריה השיירה עשתה עצירה כדי להתארגן. השיירה הייתה מורכבת ממשוריינים ומשאיות, במשאיות היה הספקה: בעיקר מזון לקיבוץ יחיעם ותחמושת מוסוות. בדרך למרות שהסביבה נראתה שקטה מאוד ליד כפר ערבי כאברי המשוריין הראשון נתקע במחסום ולפתע נפתחה אש תופת מכל הגבעות על השיירה. המשוריין שסבא היה התהפך לתעלה ברגע שסבא קפץ מהמשוריין החוצה הוא נורה בגב ובכל זאת המשיך לרוץ בחורשה של עצי זית כאשר צולפים בו מסביב עד שהחליט לקפוץ לתעלת שופכין מזוהמת ושם פגש את שאר הניצולים. אחד מתוכם לקח מנהיגות והחליט שכולם יחפשו את הכביש. הם התקדמו בחשכה עברו כפרים ערבים עד שהגיעו לכביש ומשם חזרו לנהריה כי נתקעו באמצע הדרך ולא יכלו להגיע ליחיעם. סבא אושפז ונותח בבית החולים. סבא חזר לקריית חיים ואז חזר ליחיעם כאשר הדרך נפתחה. קיבוץ יחיעם היה נתון תחת הפגזה כבדה מכיוון מעלות למשך חודש עד שהצבא כבש את כל הגליל המערבי. כנופיות ערביות היו צולפות על הקיבוץ ממקום גבוהה שנקרא גבעת העץ. סבא השתתף בכיבוש הראשון של גבעת העץ שלא הצליח. ביחיעם סבא קיבל את תפקיד הנשק מנהל הנשקייה. סבא היה ביחיעם עד 1949 ואז הגיע בן דודו אהרון ואמר לו שהוריו של סבא הגיעו לארץ. כשהוריו הגיעו לישראל ינואר 1949 השתקנו ברעננה בגלל צבי לובר האח של סבתא שגר כבר ברעננה מאז 1934 ואז להם להיקלט. הקיבוץ אישר לסבא עזרה להורים ובתמורה סבא היה צריך להיות מדריך בקן השומר הצעיר ברמתיים. סבא עזב את קיבוץ יחיעם סופית בשנת 1951 ולאחר מכן גויס לצה"ל למשך שנה.